צדק חברתי

הבורא מקיים בכל חברה אנשים חלשים ונזקקים לצד אנשים בעלי יכולת גבוהה יותר, על מנת שאלו יפרנסו את אלו ויצרו יחד חברה סינרגטית, המבוססת על ערכים של ערבות הדדית ותמיכה

בראשית השבוע חגגנו כולנו את חג הביכורים. בהרבה מן הגנים לבשו הילדים לבן, ראשיהם עוטרו בזרים פרחוניים, הם נשאו סלסילות עמוסות בפירות הארץ ושרו יחד 'סלינו על כתפינו, הבאנו ביכורים', זכר לטקס הקדוש והמרהיב של הבאת הביכורים בבית-המקדש.

מידי שנה, בתזמון מושלם, נקראת פרשת נשֹא, בה נרמזת מצוות הביכורים, מיד לאחר חג השבועות. השנה מהווה הפרשה גם את אקורד הסיום של החג, משום שהיא חותמת את 'ימי התשלומין' של החג – הימים בהם ניתן להשלים את הקרבת הקרבנות הפרטיים שיש להביא בחג (ההשלכה המעשית לימינו היא, שאם נבנה בית-המקדש בתוך ימי התשלומין, נוכל להקריב את הקרבנות האלה).

מצוות הביכורים מוזכרת בפרשת-השבוע בפסוק: "וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכוהן, לו יהיה". חז"ל מסבירים כי מדובר בפסוק זה אודות הביכורים. במצווה זו מסמן יהודי את הפירות הראשונים והמובחרים, ובתום תהליך ההבשלה הוא מוביל אותם בכבוד ובשמחה גדולה אל הכהן.

הרעיון העומד מאחורי המצווה הוא חינוך להכרת הטוב. בדיוק כפי שבחור צעיר המקבל מהוריו מימון מלא ללימודים, טבעי שכשיתקבל התואר הוא ירוץ לשתף אותם בשמחה – כך החקלאי רץ עם הפירות המובחרים של היבול הראשון ונותן אותם לכוהן המייצג את השם.

זהו אקט של תודה והכרה כי למרות העמל והיגיעה שהשקיע בשתילה, בטיפוח ובגידול העץ, הכול בידי הבורא והכול שייך לו – תמיד, גם לאחר שהיבול בידינו.

*

למעשה, מצוות הביכורים היא אחת מתוך שורה ארוכה של מצוות המקיפות את חיי היהודי ומרגילות אותו להפריש מפרי עמלו להשם באמצעות נתינה לכהן או לנזקקים. מצוות כמו תרומה, מעשר, מעשר כספים, לקט, שכחה, פאה, צדקה ומצוות דומות נוספות.

אלפי שנים טרם הופעתו של הסוציאליזם המודרני הציבה התורה בבסיס קיומה של חברה יהודית את הרעיון של חובת השיתוף והתמיכה בנזקקים ומעוטי יכולת. התורה אינה מותירה זאת כאפשרות התלויה בטוב לבו ונדיבותו של האדם, אלא מצווה אותו לנהוג כך, ככתוב: "וכי ימוך אחיך עמך... והחזקת בו".

מצוות אלו נובעות (בין השאר) מתוך רעיון עמוק יותר, לפיו הבורא מקיים בכל חברה אנשים חלשים ונזקקים לצד אנשים בעלי יכולת גבוהה יותר, על מנת שאלו יפרנסו את אלו ויצרו יחד חברה סינרגטית, המבוססת על ערכים של ערבות הדדית ותמיכה.

*

זו הסיבה שביהדות, התמיכה בזולת מכונה צדקה – מלשון צדק. המפריש מיכולותיו לזולת הזקוק להן עושה צדק, שהרי יכולות אלו הופקדו בידיו במטרה שיחלוק אותן עם הזולת. כשיהודי מעניק מרכושו לזולת, הוא ממלא את ייעודו ומצדיק את האמון שנתן בו הבורא ובכך גם גורם שהשם יוסיף להעניק לו ברכה ושפע.

כאשר אדם מפריש מעשר ממשכורתו ומרווחיו הוא מקדש את ליבת חייו הגשמיים. כאשר הוא מגשים כראוי את התכלית שלשמה הוא התברך בהכנסות – לא רק הסכום המופרש לצדקה הופך לקדוש, אלא כל רווחיו, עסקיו ועבודתו. כל העמל והיזע שהשקיע בדרך אל הרווח הופכים לקדושים.

עוד נאמר על הצדקה כי היא מקרבת את הגאולה. בגאולה העתידה יגיע העולם לשלמותו הרוחנית. הביטוי הגשמי לכך יהיה שפע בלתי נדלה, כמו שמתאר זאת הרמב"ם: "מעדנים מצויים כעפר". הצדקה וערך העזרה והערבות ההדדית ימשיכו להתקיים ברבדים נעלים יותר.

החיים במודעות פיננסית-רוחנית כזו הם חיים גאולתיים. אימוץ דפוסי חשיבה כלכליים-גאולתיים מעניק מימד חדש ורוחני ומכניס את השם כשותף מלא בעסקים.

ומי יכול לסרב לשותף כל יכול?

באדיבות: הגאולה מעניין ועכשווי - שבועון לחשיבה ומודעות בעידן הגאולה.

שתף לחברים

שתף