אסור לי לקחת את הכסף

"אני מבין שאתה מבקש מאוד לכבדני, אולם אינני רוצה לקבל את הכסף". "מדוע?", תמה הכובען. "אסור לי לקחת את הכסף", הבהיר החכם. "זו תהיה הונאה"

הכובען של קהילת כותאיסי שבגאורגייה עמד דומע בפתח ביתו של חכם חיים אליה-שוילי, מגדולי רבני העדה. "אבא נפטר", אמר בקול שבור, וביקש את עזרתו של הרב בכל הקשור לסדרי ההלוויה והקבורה. הבעת זעזוע עלתה על פני הרב. 

הוא הכיר היטב את הנפטר, שהיה יהודי מכובד וירא שמים, אולם שני בניו כבר נסחפו אחר רוחות הזמן ולא הקפידו על שמירת התורה והמצוות. חכם אליה-שוילי נטל מיד את מעילו ויצא להסדיר את כל ענייני ההלוויה, כשהוא מדריך ומנחה את הבנים בכל פרט. 

לפני צאת מסע ההלוויה הספיד את הנפטר במילים חמות וקרא לנוכחים ללמוד ממעשיו הטובים וללכת בדרכי ה'. 

חכם חיים נולד בירושלים למשפחה שעלתה מגאורגייה בעלייה הראשונה בשנת תרמ"ג (1883). את תורתו קיבל מרבי שלמה-אליעזר אלפנדרי, ולימים חזר לגאורגייה והיה ראש בית הדין בכותאיסי. בני הקהילה העריצו אותו. הוא נודע בתבונתו וביכולתו לשבות את לב שומעיו. 

בימי השלטון הקומוניסטי מסר את נפשו למען שמירת היהדות, ואף עונה עינויים קשים בידי אנשי המשטרה החשאית. לאחר שנסתיימו ההלוויה והקבורה ליווה חכם חיים את הבנים אל בית האבלים. גם שם הדריך אותם כיצד לנהוג בכל פרט. 

במהלך ה'שבעה' ביקר בבית כמה וכמה פעמים, חיזק את המשפחה והשמיע דברי תנחומים. כמה ימים אחרי ה'שבעה' ניגש הכובען אל חכם חיים, הודה לו בחום על עזרתו ותמיכתו, והכניס לכיסו שטר כסף מכובד. 

לתדהמתו הוציא הרב את הכסף מכיסו והחזירו לידי הכובען. "אינני רוצה את כספך", אמר. נבוך ותוהה פנה הכובען אל אחיו, ויחדיו ניסו להבין את פשר סירובו של הרב לקבל את הכסף. "אינני מכיר את חכם חיים", אמר האח, "אך אולי הסכום שנתת נמוך מדיי? אני מציע לך להכפיל את הסכום". הכובען עשה כעצת אחיו. 

הוא שלשל שטר כפול לכיסו של הרב, בשעה שחכם חיים לא שם ליבו לכך. אולם מיד כשהבחין החכם בכסף שנתחב לכיסו, שב והחזירו לכובען: "אני מבין שאתה מבקש מאוד לכבדני, אולם אינני רוצה לקבל את הכסף". 

"מדוע?", תמה הכובען. "אסור לי לקחת את הכסף", הבהיר החכם. "זו תהיה הונאה". 

"הונאה?!", התעצמה הפתעתו של האיש. "אינני מבין את כוונתו של כבוד הרב". 

"מדוע אינך מבין?", אמר חכם חיים בטון תקיף. "אתה מנסה לתת לי כסף בתמורה לשיעורי התורה ולדברי ההתעוררות שהשמעתי בהלוויה ובימי ה'שבעה', אולם אני נוכחתי שכל דבריי היו לריק ולא השפיעו עליכם כלל. אפילו אינכם באים לבית הכנסת לומר קדיש לעילוי נשמת אביכם. אם כן, על מה אקח מכם כסף?!". 

הכובען שתק בהכנעה, וחכם חיים הוסיף: "אם באמת אתה רוצה לכבדני, עליך לבוא עם אחיך בכל יום לבית הכנסת לומר קדיש לעילוי נשמת אביכם. בזה תכבדני!". 

הרב הוסיף להשמיע דברים נלהבים על חשיבותו הגדולה של הקדיש והתועלת שיש בו לעילוי נשמת הנפטר. "לא שכר אני דורש, אלא קדיש!", חתם את תוכחתו. דבריו שיצאו מן הלב פעלו את פעולתם. מאותו יום באו השניים בקביעות לבית הכנסת, ולא החמיצו שום תפילה במניין. 

יום אחד בא חכם חיים לחנותו של הכובען וביקשו להכין בעבורו כובע נאה. הכובען שמח על ההזדמנות שניתנה לו לגמול לרב. הוא מדד את היקף ראשו של הרב והבטיח לו להכין כובע מהודר ותפור היטב. "עכשיו אוכל להשיב לחכם באותו מטבע, ואסרב לקבל ממנו תשלום בעבור הכובע", חשב בליבו. בעודו מהרהר פנה אליו הרב בשאלה: "מה יהיה מחירו של הכובע?". 

הכובען השיב: "רק במהלך העבודה אדע להעריך את מחירו המדויק, אך להערכתי העבודה תימשך כשבוע". הרב קיבל את הדברים ופנה לצאת מן החנות. כעבור שבוע היה הכובע מוכן לתפארת. 

ניכר היה בו כי נעשה ביד אמן, מהחומרים האיכותיים ביותר. החכם הוציא מכיסו סכום כסף וביקשו לתיתו לכובען. "איני מוכן לקחת את הכסף", הפתיע הכובען את הרב. "כסף זה ניתן לכבודו במתנה גמורה לאות תודה על שכיבדתם את אבי במשך ה'שבעה', ועל החיזוק שהענקתם לנו באותם ימים". 

למשמע הדברים עלתה הבעה תקיפה על פניו של חכם חיים. "שמע-נא", פנה נחרצוֹת אל הכובען, "חלילה לי מעשות כדבר הזה. אינני מעוניין ליטול ממך את פרנסת משפחתך. וכי באתי אליך לקבל כובע בחינם? אם תאבה לקבל את הכסף – מה טוב, ואם לא – יישאר הכובע אצלך". 

למשמע הדברים נדהם הכובען, ובלי אומר ודברים נטל את הכסף, כשליבו מלא השתאות לנוכח יושרו ותום ליבו של חכם חיים אליה-שוילי. 

(על-פי 'האות והמופת')

שתף לחברים

שתף