השואה ועוצמת האמונה

אחרי השואה נשאלו השאלות: למה הם הלכו ’כצאן לטבח’? מדוע לא ברחו? איך לא הבינו את הגורל הצפוי להם? גם כיום נשאלות שאלות קשות, קשות מאוד...

השבוע מתייחד עם-ישראל עם קדושי השואה, עם אותו חורבן הנורא של יהדות אירופה,  חורבן שאין לו הסבר ואין לו נחמה; אסון שנשאר כזעקה ללא מענה.

קשה להתמודד עם סוגיית השואה בגלל היקפה וגם בגלל העוצמה הרגשית העזה הכרוכה בה. הכאב עודו טרי כל-כך, ובתוכנו חיים אנשים רבים שאיבדו שם את כל יקיריהם. הללו אינם רוצים ואינם יכולים לשמוע שום הסבר. כל נגיעה בנושא רק מוציאה מליבם מחדש את הזעקה הנוראה.

אין היגיון

אולם האמת היא, שאיננו צריכים כלל לנסות להסביר. אמונתנו האיתנה בבורא העולם ומנהיגו מאפשרת לנו גם שלא להבין. דווקא מתוך עוצמת האמונה פורצת הזעקה, ואין כל סתירה בין השתיים.

לא-פעם אנו נתקלים בשאלה המתריסה: "איפה היה אלוקים בשואה?". בעיני יהודי מאמין השאלה גדולה פי כמה. הלוא ברור שהקב"ה לא הלך לשום מקום בימי השואה, ויתרה מזו - מאמינים אנו שהוא משגיח על כל פרט בעולם ומנהיג את כל הנעשה בו. לכן השאלה אינה איפה הוא היה, אלא "למה עשה ה' ככה?!". למה מסר הקב"ה את בנו-יחידו בידי חיות-אדם, והניח להן להתעלל במיליוני יהודים, אנשים, נשים וטף, חמש שנים רצופות?!

על שאלה זו אין תשובה - משום שהקב"ה רוצה שלא תהיה עליה תשובה. הוא-עצמו, כביכול, רוצה שנזעק אליו: 'למה?!', ולכן אין ביכולתנו למצוא הסבר מניח את הדעת לחורבן נורא זה. זה מה שמאפיין את חבלי משיח, שבהם אין היגיון ואין הבנה (בבינת אנוש), אלא רק זעקה אחת גדולה ומרה.

רואים תהום וצועדים לתוכה

ההכרה שהשואה הייתה גזרה נוראה משמים, מסירה את כל השאלות שנהגנו לשמוע בעבר: למה הם הלכו 'כצאן לטבח'? למה לא ברחו? איך לא הבינו את הגורל הצפוי להם? מדוע לא קלט העולם את היקפה המפלצתי של מכונת ההשמדה? אלא שזו הייתה שעת דמדומים, שבהם הוכו העם היהודי והעולם כולו בסנוורים - כי 'גזרה היא מלפניי'.

כשאנו בוחנים את המתרחש אצלנו בעשרים השנים האחרונות, אנו מבחינים לחרדתנו בתופעות דומות להפליא. הכתובות זועקות מהקיר באדום זוהר, אך הקברניטים עוצמים עיניים. כל האזהרות שהשמיעו רבים וטובים בשעה שהחל להתגלגל התהליך האומלל, התממשו אחת לאחת. המזהירים והמתריעים אף לא היו צריכים להיות נביאים, אלא בעלי שכל ישר בלבד, אבל אצלנו בחרו לשגות באשליות מתוקות.

אין זה אלא הסתר פנים, אולם בשונה מימי השואה, בטוחים אנו שלא תקום פעמיים צרה. נשענים אנו על דבריו הבוטחים של הרבי מליובאוויטש:  "אחרי השואה, לא תקום פעמיים צרה, לא מעין דיליה ולא מקצתיה. ואדרבה, יהיה אך טוב וחסד בטוב הנראה והנגלה לכל יהודי, ולכל בני-ישראל, בכל מקום שהם".

לא "כוחי ועוצם ידי" יצילו אותנו, אלא תשועה אלוקית ניסית, שתבוא בקרוב ממש.

שתף לחברים

שתף